מיניות, או סקס למעשה נתפס אצלנו כמשהו מאוד ברור – יש זקפה, יש חדירה, יש סקס. וכשהדבר הזה לא קורה או קורה ואז נעלם באמצע האקט מכניס הרבה לחץ אל המרחב. זה לא הלחץ הנעים של עוררות, אלא לחץ הישרדותי, כזה שמדליק את מערכת הסטרס ומכבה את מה שהגוף צריך כדי להישאר פתוח. כאן מתחילה הטעות הנפוצה – אנחנו מתייחסים לזקפה כאל מבחן, במקום כאל מדד עדין מאוד של מערכת העצבים, של ביטחון, של קשר, של עומס, של נשימה, של משמעות. זקפה אינה רק ״מכניקה״. היא תוצר של איזון בין עוררות לרגיעה. באופן פרדוקסלי, הזקפה נשענת על יכולת להרפות. כשנכנסת חרדה , גם אם היא חרדה רגעית של ״מה אם זה לא יחזיק לי ?״ הגוף עובר למצב של הישרדות, זרימת הדם משתנה, קשב הגוף זז מהנאה לבקרה, והזקפה יכולה לרדת מהר מאוד. וזה יכול לקרות גם אם לפני דקה הכל היה ממש בסדר,ו גם אם יש אהבה, גם אם יש משיכה, גם אם יש רצון.
כדי להבין למה זה קורה באמצע, חשוב להבין את המנגנון הרגשי־גופני שנכנס לפעולה. בתחילת המפגש יש לעיתים מומנטום של עוררות: מגע חדש, תשומת לב, פנטזיה, התלהבות. אבל באמצע, כשמתקרבים לרגעים חשופים יותר כמו חדירה, ציפייה לאורגזמה, שינוי תנוחה, מחשבה שחולפת, תחושה שבן/בת הזוג בודק.ת את הסיטואציה או אותנו, נוצר לעיתים טריגר קטן שמפעיל בושה או פחד. לפעמים זו פרשנות אישית שעוברת כמחשבות כמו: אני לא מספיק.ה, אני מאכזב.ת, אני חייב להחזיק, עכשיו היא חושבת על משהו אחר, עכשיו היא תעלב. פרשנות כזו מיידית מתורגמת לדריכות. הדריכות הזו היא אויב של זקפה. ואז קורה מה שקשה כל כך לזוגות – הגבר מרגיש את הירידה בזקפה, נבהל, מתחיל לנסות ״לעבוד על זה״, מתנתק מהתחושה ומתחבר למשימה. האישה גם מרגישה שינוי, מפרשת את זה כדחייה או ככישלון שלה, מתחילה להיזהר או להתאמץ ולנסות ״לעזור״ ושניהם עולים מדרגה לתוך ניסיון להציל משהו. ברגע הזה המפגש כבר לא מיני הוא הופך לפרויקט. וכשסקס נהיה פרויקט אתם כבר יודעים – העונג כמעט תמיד נעלם.
חשוב מאוד לא לנסות ״לפתור״ את הזקפה, אלא להרחיב את ההגדרה של מעשה אהבה. זוגות שמצליחים לעבור תקופות של תנודתיות בזקפה בלי לאבד אינטימיות הם זוגות שהסכימו במודע או מתוך חכמה טבעית שמיניות היא מרחב, לא פעולה אחת. יש במרחב הזה נשימה, מגע, מבט, קול, קרבה, משחק, חום, רכות, וגם מיניות אנרגטית שאינה חייבת להסתיים בחדירה. דווקא היכולת להישאר במגע כשאין ״המשך צפוי״ היא אחד המדדים הכי חזקים לבשלות מינית. זה לא ויתור על סקס . זה חזרה לסקס במובן העמוק שלו- מפגש חי בין שתי מערכות עצבים.
אם רוצים לבנות מיניות יציבה יותר, צריך לעבוד עם מערכת העצבים ולא נגדה. הגוף מאותת על עייפות, על סטרס, על עומס רגשי, על כאב לא מדובר, על כעס סמוי, על חוסר ביטחון, על פחד מכישלון, על תחושת מבחן. לפעמים הוא מאותת על קצב לא מותאם למשל כמו חדירה מוקדמת מדי, מעבר מהיר מדי, או חוסר זמן שהגוף צריך כדי להתכוונן. לפעמים הוא מאותת על פער בין הראש לגוף: רצון להיות במיניות, אבל מערכת העצבים עדיין במצב של יום־יום, רשימות, עבודה, ילדים. ולפעמים הוא פשוט משתנה בגלל גיל, הורמונים, תרופות, שינה, אלכוהול – דברים פיזיולוגיים לחלוטין. מה שמחליט אם זה יהפוך למשבר או לשלב התפתחות הוא לא הירידה בזקפה עצמה, אלא מה שקורה בין בני הזוג באותו הרגע – האם נכנס שיפוט, אשמה והיעלבות, או שנכנסת רכות, סקרנות, ונשארת קרבה.
הנה לכם תרגולים #לגזורולשמור – על בניית מיניות יציבה ומלאה בחשק.
- הסכמה חדשה: בתוך המיטה אין ציונים. אם הזקפה יורדת לא עושים בדיקות ולא מנסים להחזיר אותה בכוח. עוצרים רגע, מחזירים נשימה, ומחזירים קשר עין ולב. המשפטים שעוזרים הם משפטים שמחזירים ביטחון ולא דורשים פתרון: אני איתך, אנחנו לא ממהרים לשום מקום, אפשר פשוט להיות פה, לא צריך להוכיח. זה נשמע פשוט, אבל זה משנה את כל המערכת. כי ברגע שהגבר מרגיש שמותר לו לא להצליח, יש סיכוי שהגוף יחזור לתפקד וברגע שהאישה מפסיקה לפרש את זה כדחייה שלה, הגוף שלה נשאר פתוח במקום להיסגר. גם אם הזקפה לא חוזרת באותו מפגש נבנה אמון שיהיה נוכח במפגש המיני הבא.
- תרגול של ״מעשה אהבה ללא מטרה״. תרגול מכוון שבו מראש מסכימים שאין יעד. זה קריטי, כי אם ״אולי תהיה חדירה״ מרחפת באוויר, הרבה פעמים המוח חוזר למבחן. התרגול מתחיל מהסכמה מפורשת – הערב אנחנו נפגשים למגע, נשימה, וקרבה בלבד. אין חדירה, ואין מטרה להגיע לאורגזמה. דווקא הגבול הזה מייצר חופש. בתוך התרגול שימו לב לנשימה , למגע שיהיה מפושט על כל הגוף ולא מתמקד רק באיברים מיניים. המטרה היא לחבר את הגוף לחוויה בטוחה של קרבה, בלי לחץ לייצר תוצאה.
- יושבים זה מול זו, קרובים מספיק כדי שהחזה נוגע או כמעט נוגע, עם תמיכה בגב (קיר/כריות), כך שאין מאמץ להחזיק את הגוף. אפשר להניח יד אחת על לב/חזה, יד שנייה על בטן. זו תנוחה שמזמינה ויסות: נשימה משותפת, קשר עין או עיניים עצומות עם מצח קרוב, והסכמה פשוטה של להיות יחד. אפשר להוסיף תנועה עדינה של האגן בלי חדירה.
אם הזקפה חוזרת היא חוזרת מתוך רגיעה ואם היא לא חוזרת עדיין נוצר מעשה אהבה שלם
נקודה חשובה לסיום – יש הבדל גדול בין מקרה חד־פעמי לבין דפוס שחזור על עצמו. אם זה קורה פעם בתקופה, לרוב מדובר בעומס/שינה/אלכוהול/יום מורכב. אם זה קורה לעיתים קרובות, כדאי להתבונן על שלושה רבדים במקביל: פיזיולוגי (תרופות, לחץ דם, סוכרת, טסטוסטרון, שינה, עישון, אלכוהול), רגשי־מערכתי (חרדת ביצוע, ביקורת עצמית, דימוי גוף, טראומות, כעסים לא מדוברים, מרחק רגשי), ודינמיקת זוגיות (האם יש תחושת מבחן, האם יש פחד לפגוע, האם יש חוסר שיח, האם יש פערי חשק, האם יש מרחב בטוח להגיד לא). כשעושים את זה נכון, לא מחפשים מי אשם אלא אחר התנאים שהביאו להשתנות הזו ואיך אפשר ליצור משהו חדש.
אם אני צריכה לזקק את זה למשפט אחד אז מעשה אהבה גם בלי זקפה הוא לא הצעה של ״תוכנית חלופית״ אלא הוא בסיס שממנו מיניות יכולה להיבנות מחדש בצורה עמוקה יותר. זוגות שמסכימים למיניות שאינה תלויה בחדירה מגלים משהו מפתיע. לפעמים העונג גדל, לפעמים האורגזמות דווקא מתרחבות, אבל בעיקר הביטחון חוזר. והביטחון הוא הדלק של תשוקה לטווח ארוך. המיניות הכי יפה מתחילה לא כשהכל עובד, אלא כששני אנשים נשארים יחד גם כשהתסריט המוכר מתפרק, ומוכנים לבנות משהו אמיתי יותר במקומו.
